בשעת אמירת המכות בהגדה נוהגים בקהילות רבות להוציא מעט יין מן הכוס. פעולה קטנה זו זכתה לפירושים שונים בספרי המנהגים, בהלכה ובספרות הקבלה. כדי להבין אותה נכון, חשוב להבחין בין המנהג המופיע בסדר ההגדה לבין סיפורים מאוחרים שנקשרו בטיפות היין.
המקור בהלכות ליל הסדר
ברמ״א להלכות פסח, סימן תעג, נזכר מנהג הטפת היין באמירת ״דם ואש ותמרות עשן״, בעשר המכות ובסימנים שנתן רבי יהודה. בספרי המנהגים מתוארים אופנים שונים של ההטפה, ובהם שימוש באצבע או הוצאה מן הכוס עצמה. כל משפחה תנהג כמנהגה, ובהיעדר מנהג ברור אפשר לברר עם רב.
פירושים ורמזים
יש פירושים המדגישים את זיכרון המכות ואת בקשת ההצלה, ואחרים עוסקים ברמזים ובכוונות על דרך הסוד. אין לערבב בין פירושים שונים כאילו כולם נאמרו באותו מקור. גם הסבר מוכר מאוד ראוי לייחס למחבר מסוים רק לאחר בדיקת לשונו בספר.
ליל הסדר מכוון לסיפור יציאת מצרים, להודאה ולחינוך. מנהגי הכוס יכולים להעמיק את הכוונה, אך אינם צריכים להסיח את הדעת מן הסיפור ומן השיחה שבין בני הבית.
האם זה מנהג לפגיעה באדם אחר?
בסיפורים עממיים נקשרו לטיפות היין גם שימושים כלפי יריבים. עצם קיומו של סיפור אינו הופך אותו להוראה הלכתית, ואינו מוכיח שהפעולה גרמה לאירוע המסופר. אין להסיק מן המקור למנהג ההטפה היתר לשפוך יין במקום שבו אדם מסוים עובר או לבצע פעולה שנועדה להפחידו ולפגוע בו.
מי שנמצא בסכסוך זקוק לבירור ענייני ולדרך מותרת לפתור אותו. בקשת עזרה מן הבורא יכולה ללוות זאת, בלי להפוך את שולחן החג למקום של נקמנות.
כיצד לנהוג בפועל?
נוהגים לפי ההגדה ומנהג הבית, שומרים על ניקיון ובטיחות ומרחיקים כלי שבור או חפצים מסוכנים. אין צורך לאסוף את הטיפות לשימוש נוסף. בשאלות על אופן ההטפה או על היין שנותר פונים להדרכה הלכתית המתאימה למנהג המשפחה.
כך נשמר המנהג בתוך מקומו: חלק מסדר של הודאה, זיכרון ותקווה לגאולה, שבו האחריות למילים ולמעשים חשובה לא פחות מן הכוונה הסמלית.
לעיון: רמ״א, אורח חיים תעג; דרכי משה שם; ספרי מנהגי ליל הסדר.